כששימור עצים הוא באמת ברירת המחדל: פיקוס בוגר בפתח תקווה יישאר במקומו

לפעמים כל מה שנדרש כדי להציל עץ בוגר הוא שמישהו במערכת יתעקש לשאול שאלה פשוטה: האם באמת חייבים לכרות אותו?

השבוע קיבלנו דוגמה חשובה לאופן שבו פקיד היערות יכול וצריך למלא את תפקידו כשומר הסף של העצים הבוגרים בישראל.

במסגרת פרויקט התחדשות עירונית ברחוב כץ בפתח תקווה, ביקשה חברה יזמית לכרות עץ פיקוס בוגר, בטענה שהוא מפריע להקמת רחבת כיבוי אש הנדרשת בפרויקט. אלא שד"ר ארז ברקאי, פקיד היערות הארצי במשרד החקלאות וביטחון המזון, סירב לאשר את הכריתה.

ההחלטה לא הסתיימה שם. היזם עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים וביקש להפוך אותה.

גם מול ההליך המשפטי עמד משרד החקלאות מאחורי העיקרון החשוב שלפיו כריתת עץ בוגר במרחב הציבורי צריכה להיות מוצא אחרון, ולא פתרון ראשון לקונפליקט תכנוני. במקרה הזה הודגש כי מדובר בפיקוס בריא, בעל ערך נופי וסביבתי, המהווה חלק מרצף העצים ברחוב.

בית המשפט קיבל את עמדת פקיד היערות. השופטת יעל טויסטר ישראלי קבעה כי ההחלטה שלא לאשר את הכריתה היא החלטה סבירה ומקצועית, והכירה בחשיבות של שימור עצים בשטח הציבורי. המשמעות המעשית ברורה: במקום שהעץ יתאים את עצמו לתוכנית באמצעות מסור, התוכנית תצטרך להתאים את עצמה לעץ. היזם יידרש לתכנן מחדש את רחבת כיבוי האש כך שהפיקוס יוכל להישאר במקומו.

העץ בפתח תקווה. צילום: משרד החקלאות

בדיוק בשביל זה קיים פקיד היערות

אנחנו רגילים לשמוע שוב ושוב שהעץ "מפריע": לחניה, למדרכה, לתשתית, לבניין, לכביש או במקרה הזה לרחבת כיבוי אש.

לעיתים אכן אין ברירה אלא לכרות עץ. אבל לפני שמגיעים למסקנה הזאת צריך למצות ברצינות את החלופות.

וזה בדיוק תפקידו של מנגנון ההגנה על עצים בישראל.

פקיד היערות אינו אמור להיות תחנה טכנית בדרך לקבלת היתר כריתה. תפקידו לבחון באופן עצמאי ומקצועי האם הכריתה באמת נחוצה, מה ערכו של העץ, האם ניתן לשנות את התכנון והאם קיימת חלופה שתאפשר גם פיתוח וגם שמירה על העץ.

במקרה הזה המנגנון עבד כפי שהוא אמור לעבוד.

ד"ר ברקאי לא הסתפק בטענה שלפיה התכנון הקיים מחייב כריתה, אלא דרש לבחון מחדש את התכנון עצמו. כפי שהתברר בסופו של דבר, אפשר לקדם את הפרויקט ואת דרישות הבטיחות - ולשמור על העץ.

פיתוח ושימור עצים אינם חייבים להיות אויבים

אחד המסרים החשובים ביותר שעולים מהמקרה הזה הוא שאין הכרח לבחור תמיד בין התחדשות עירונית לבין עצים בוגרים.

הערים בישראל משתנות ומתחדשות, וזה תהליך נחוץ. אבל דווקא ככל שהערים נעשות צפופות יותר וככל שאנחנו בונים יותר, לעצים הבוגרים שנותרו במרחב העירוני יש חשיבות גדולה יותר.

עץ בוגר הוא תשתית עירונית קיימת. הוא מספק צל כבר היום, ממתן את החום במרחב, תורם לנוף הרחוב ולאיכות החיים ומייצר רצף ירוק שלא ניתן להחליף באמצעות שתיל צעיר ביום שאחרי הכריתה.

לכן התכנון הנכון אינו צריך להתחיל בשאלה "איך מפצים על העץ שנכרות?", אלא בשאלה "איך מתכננים כך שלא יהיה צורך לכרות אותו?"

המקרה בפתח תקווה מוכיח שהשאלה הזאת יכולה לשנות את התוצאה.

מגיע גם לפרגן

אנחנו ב"רחובות של עצים" עוסקים לא מעט במקרים שבהם לדעתנו ההגנה על עצים אינה מספקת. דווקא משום כך חשוב לנו לומר בקול ברור גם כשהמערכת פועלת נכון.

העמידה המקצועית של פקיד היערות הארצי במקרה הזה ראויה להערכה.

היכולת לומר "לא" לבקשת כריתה, לעמוד מאחורי ההחלטה גם כאשר היא מגיעה לבית המשפט, ולדרוש מהתכנון להשתנות במקום לוותר על עץ בוגר - היא בדיוק האחריות שאנחנו מצפים לראות ממי שמופקד על ההגנה על עצי ישראל.

והפסיקה נותנת כאן חיזוק חשוב הרבה מעבר לפיקוס אחד בפתח תקווה. היא מזכירה ליזמים, למתכננים, לרשויות ולכולנו שעצים בוגרים אינם שטח פנוי שממתין לפיתוח. הם חלק מהמרחב הקיים, ויש להתייחס אליהם כאל נתון תכנוני שיש לעשות מאמץ אמיתי לשמרו.

אנחנו מקווים לראות את הגישה הזאת מיושמת שוב ושוב בפרויקטים ברחבי הארץ - כבר בשלבי התכנון הראשונים, עוד לפני שנדרש מאבק, ערר או הליך משפטי.

כי התחדשות עירונית טובה לא נמדדת רק בכמה בנינו מחדש, אלא גם במה הצלחנו להשאיר, לשמר ולשלב בעיר המתחדשת.

ולפעמים, עץ אחד שנשאר עומד הוא סימן לכך שהמערכת כולה עבדה נכון.